13 אוק 2019

תיק, תק, תיק, תק -

הנה הוא מגיע

החושך הגדול

שיעטוף אותך באפלה קודרת

ואז ייחל המחול

עששית תאיר את ייצורי הליל וצל הפחד בתוכך יתעצם

את נסחפת בתוכו וגופך מתנתק מעצמך

וצולל

אין כלום. רק דופק, ופעימה, אין את

הכל מטלטל

.....

תיק, תק, תיק, תק -

איך תוכלי לברוח

ממחשבות כואבות, מזיכרונות שמוטב לשכוח, מחזיונות שעדיף לא לחלום

איך תמצאי בך כוח

לעצור באומץ, להתבונן ולא לנדום...

לעיתים, עדיף לאפשר לו, לנחשול האופל

פשוט לזרום

לא לנסות להדוף

לא להקים סכר

לסמוך על הטבע העצום

שאחרי המבול, תופיע יונה, ועלעל, וניצן רענן

וקשת, וענן

.....

תיק, תק, תיק, תק -

הזמיני את גמדי הגובלינים, ואצבעותיהם הארוכות

תביטי בהם בעיניים רכות

תעטפי אותם בסוודר ושמיכת פלנל חמימה

תגישי להם שיקוי מרווה צמא

ותהיי עבורם אמא אדמה

.....

תיק, תק, תיק, תק -

כל חרדה, נושאת בתוכה משאלה

לקבל הכרה, והתייחסות

בגוף, במילה

חשוב לפנות לה מקום, כמו כסא לאליהו הנביא

להקשיב לסיפור שלה, אשר נדד ממקומות רחוקים

והגיע עבורך כמחווה

כי את זקוקה לו

להאיר אזור בחייך, שהיה עד עתה חשוך

ולהנביט בו

תקווה

לפנות ליל, לפנות שחר

מגיעה שעת הסדר הפנימי

כמו עלי שלכת שבוחרים לסיים פריחתם

ואט אט ניתקים מן הענף, מתנדנדים ומפסיקים נשימתם,

מתפצפצים על האדמה, והופכים לאבק דרכים

כך דרכך בעולם

בין ירוק עז לחום תפל,

בין כוחות לייאוש,

בין עמידה במשימות היום והחיים

לבין הקשבה לבת קול פנימית עם צבע קצף גלים,

וקול ענות חלושה של ים..

 

 בתי, את מקשיבה לך?

האם את עוצרת לפעמים, לרגע,

לפני שהעלה ניתק מהעץ, לשמוע את הרוח?

לזכור מתי היא נולדה, בתוכך, ולאן ביקשת שתנשוב?

אני פוגשת נשים.

נשים צעירות,

נשים מבוגרות,

נשים שחוששות מנשים,

נשים עצובות,

נשים מודאגות,

נשים לא רצויות,

נשים שילדו אהבה,

נשים שלא חוו מעולם אהבה לעצמן,

נשים שהיו ילדות אבודות, לעיתים עם דמות הורה חסרה במלוא עוזה, נעדרת ועם צל ענק שלא התמלא לעולם אלא בדמעות שקופות, בשעת חרש …

נשים שילדו ילדים שלא נולדו,

נשים ששבורה להן כנף, והן שכחו לעוף,

אולי גם אף פעם לא למדו איך לדאות על גל הרוח, ולנסוק עמה בעוצמה חרישית

מתוך אמונה שיגיעו..

 

ואת, האם נותרה בך אמונה,

שתגיעי למקום בו הכי שקט וצלול ונקי לך, ואהוב

עם עצמך?

בלי יהירות מקושטת בליפסטיק, בלי שרשרת חרוזים נוצצת

אלא פשוטה, וקרובה לבפנים, ולבחוץ

ושתינו נשב, ונתפעם, וניקח נשימת אוויר גדולה

כשתיבראי לעצמך

ואהיה איתך, להזכיר לך, כמה את מלאת הוד, וחד פעמיות,

ובת לשבט הנשים הקדמוניות וחוכמת האוהל האדום

ובתוכך עוד ועוד זיכרונות הילדה שהיית והילדה שתהייה לך

כמו בובת בבושקה אין סופית…

ונאסוף את כולן יחד, השבורות והסדוקות והשקופות

בעדינות דקה דקה

מִי כָמוֹךָ וְאֵין כָּמוֹךָ מִי דוֹמֶה לָּךְ וְאֵין דּוֹמֶה לָּךְ (ר’ יהודה הלוי)

1 אוק 2018

הדברים משתנים

 

מזג האוויר משתנה, השמיים משתנים,

מתקדרים מוקדם יותר ובהם עננים

הזמן חולף, מתעגל וחוזר ומממשיך וחולף ומהתחלה

הגוף עובר שינויים

רך, מתחזק, מתקמר, ויוצר, מתערסל, מתכנס ומתעייף,

מתכופף ונחלש

הקמטים יוצרים הבעה, זיכרונות, ונרפים

העיניים

נוצצות, מביעות, נבונות,

יש ולעיתים הן לבסוף זגוגיות, מתערפלות, מבולבלות

הכביש משתנה, הנוף, הדרך

 

אנחנו מחפשים יציבות

ואין

יש רק אין סוף שינויים

קטנים, גדולים, מפתיעים

חוששים לפעמים לדבר עליהם.

כאילו -

אם לא נדבר, הם לא קיימים …

 

באופן מפליא, ככל שנמעיט לגעת בהם בתוכנו,

וננסה לצמצם את הכאב

הוא יגדל ויגדל ובור שחור ייפער,

כמו חור שחור ושואב של כלום ענק

 

המפגש עם

המילים שלא נאמרות

עם כאב, ועצב

ההסתכלות עליו, ההסתגלות אליו, ההכרה בו,

היכולת להרגיש חיים לצידו

היא הריפוי

כמו מעוף ציפור בטבע הגדול,

ששטה על גל רוח, נעה עמו, ואינה מתנגדת לו

 

אמר דרווין: “המין השורד אינו החזק או החכם ביותר, אלא המסתגל ביותר לשינויים”…

על פי רוב, השליטה שלנו מעטה על תנועת החיים

ככל שנכיר באין האונים הגדול, כך פחות נחשוש ממנו,

ונמצא את כוחות ההתמודדות והגמישות בתוכנו

 

“זה לא הגיהנום, ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש, ואין עולם אחר” .. (רחל שפירא)

17 יוני 2018

 

בתוך ה”קופסא”,

שנראית למראית עין גוף אישה בוגרת, לעיתים אף מבוגרת

מתגוררת לה ילדה.

 

והילדה הזו, בעולם דמיוני בו היא חסרת דאגה,

לובשת כתונת רקמת מלמלה, מלטפת בובת ארנב קטיפתי,

ומפריחה בלונים מבועות סבון.

לילדה הזו, מותר פשוט, להיות.

 

חולפות השנים, השמשות והעננים, סובב לו שחר וכוכב,

והילדה נותרת דמות עלומה באלבומים משפחתיים צהבהבים…

את מתבוננת בה, והיא נראית תלושה, רחוקה, שייכת לזמן אחר…

 

רק לעיתים, ברגעי נים לא נים, או בשעת רוגז גדול, צעקה,

נדמה שאת שומעת קול ילדותי מוכר, מבעבע מתוכך:

 

אני רוצה שיהיה לי נעים יותר

אני רוצה שיעשו מה שאני רוצה!

אני רוצה שיתנהלו כפי שאני מאמינה שצריך להתנהל..

אני רוצה…

להיות צודקת

שיגידו לי סליחה

שיתנצלו

שיבטיחו

שלעולם לא יהיה כך שוב

ולנצח

יתנהגו כלפיי יפה, כפי שאני זקוקה, וראוייה…

אני רוצה, להיות

אהובה.

….

אממה… אימה..

 

לא תמיד העולם רחם מייטיבה, המתמתחת וגדלה

מזינה וחמה, מכילה ומערסלת

על פי גודל וצורך העובר

 

יש ילדים וילדות, שאף פעם לא מרגישים רחם מותאמת אליהם,

ולאן שלא יפנו, ירגישו חסר קדום -

 

נתונה בידם בחירה כאובה

בין כעס קמאי ומוצדק

 

לבין לתפור לעצמם שמיכת רחם שכזו, מטלאים עם ציורי פיות, וגמדים

ולפעמים,

פשוט להתכסות ולהתערסל בה, בעצמם,

בחמלה, בחושך מבורך,

בשנת צהריים לא צפוייה,

להקשיב בשקט בשקט לילדה הזו, הפנימית, הצלולה

ולאפשר לה – להפריח בלונים…

3 יוני 2018

בנקודה הזו

המיוחדת

בה פתאום – בתוך הגוף, עננה סבוכה, דחוסה, קשה לנשום, מעיק

בנקודה הזו

נפרץ פצע קדום, ומותח צלקת ישנה ללא צבע

של נטישה, או דחייה, או פשוט – קיום שקוף.

בנקודה הזו

נפער משהו

אף אחד לא באמת יודע להסביר את הרגע הזה,

כשהעצב, יוצא לטיול מתוכנו, ושוכח לחזור לנוח

והרעב שלו גדל, והוא נוהם, והוא בוכה, שיקשיבו לו

כי הוא הלך לאיבוד …

והעצב, ברגעים האלו, המיוחדים

בעיקר

זקוק

שייראו אותו -

ויזכירו לו

שהוא לא לבד..

שיש בעולם

שמש, רוח, ענן

ים, חיבוק

ושירת צרצר

שמותר לו

והוא מספר סיפור חשוב, ומנגינה,

ומקשיבים לו

אסור לנטוש לבד עצב מבולבל ואבוד, כי הוא יחזור, פשוט מלוטש, חד,

ובהפתעה ..

כשם

“שבשום פנים אסור להשאיר תינוק לבד בלילה,

וודאי לא תינוק שהיה פעם אבוד,

כי תינוק שהיה פעם אבוד לעולם לא שוכח את זה”… (נורית זרחי).

 

19 נובמבר 2017

הילדה שהייתי, אהבה להתנתק מהעולם בחוץ, שהיה לפעמים מכאיב, ולשקוע לעולם של אגדות, בתוך חדר מעץ, עם ריח גשם..

אולי לא במקרה, כך גם היום, הקליניקה שלי מעץ חי נושם, ואני עדיין אוהבת ומאמינה באגדות…

חשבתם פעם, מה מפסל סבא ג’פטו? את מי הוא מגלף?

ומה קשור פינוקיו לחרדה, או הימנעות מפעולה שקשה לנו, מבוגרים, או ילדים?

 

פינוקיו מתבקש לעצור ולבלום את הרצון לעשות פעולות (שנעימות ונוחות לו), ומנגד, להקשיב ל”תמרור עצור” ולבצע פעולות אחרות (שאינן נעימות לו, אפילו קשות לו)…

על פניו – משימה לא מוצלחת, אתגר מורכב.

המסע של פינוקיו, להפוך מילד “עץ נוקשה” לילד “חי ונושם”, המרגיש את כל הרגשות פועמים בתוכו, כולל מפגש עם דמויות ערמומיות וזדוניות, המנסות להסיט אותו משביל הריפוי וכוחות הקסים.

בכל פעם שפינוקיו קשוב לשדונים (אולי אלו שבתוכו) – הוא מתרחק ממסלול ההחלמה..

 

 

במובן דומה, כאשר אני פוגשת ילדים ומבוגרים, הנאבקים בחרדה (על סוגיה השונים, חרדה חברתית, חברת מבחנים, פוביה וחרדת ביצוע בכל תחום) המסע המשותף שלנו בגילוף כוחותיו של פינוקיו,

וטם טם טם – ריפוי הלבבות הפצועים, מתחיל…

 

ברקע, נשמעת הרוח הנושבת

ברקים, רעמים, שריקות של שלכת וצינה

זה לא נעים לצעוד בשביל לא מוכר

אני מנסה לחמם את החדר, להכניס בו חיוך, ועירסול, להכניס בו מקום לפגוש את חלקי העץ הסדוקים, ולרכך אותם בעדינות, אך בביטחה.

אנחנו מגלפים ביחד את פינוקיו, בדרכו להפוך “ילד גמיש אמיתי”…

וכל תנועה, בין אם קדימה, ובין אם לאחור, היא נשימה ארוכה של מאמץ, שהוא עדיף עד אין קץ, על קיפאון כפיס עץ שבור.

 

המסע המשותף שלנו מפעים..

נשמעות בו פעימות ליבו של פינוקיו והוא ממלא ריאותיו באוויר.

 

 

לפעמים הוא טובע בתוך לוייתן ענק, אך גם כאשר הוא במצולות -

הוא לא לבד..

 

 

בדרך לנשימה המלאה, יש שביל סודי, שנקרא “להביט על עצמי בכנות”

זוהי צומת לא פשוטה, רבים מעדיפים לדלג עליה,

 

אבל אי אפשר.

 

 

האמיצים, אשר צועדים בה, מתבוננים בסופה בבאר עמוקה, וכמו בסיפור “תמונתו של דוריאן גריי” – פוגשים את בבואתם, על מלוא צערה, קדרותה, קנאתה, כאבה.

במפגש עם עצמם, קול סתרים לוחש להם מילות קסמים סודיות ובאופן בלתי נתפס, לאחר מכן, כנראה, מתרחש הריפוי.

אך הדרך, אינה ברורה. גם סופה לא

“חוסר הידיעה הוא המקסים את ליבנו, הערפל עושה דברים נפלאים” (אוסקר ווילד).

 

הזמן חולף, הסערה שוככת

עקבותיה אינם נמחקים, אך לפתע, פינוקיו הולך בכוחות עצמו…

14 אוקטובר 2017

ימות “אחרי החגים” הגיעו. אז איך היה? 

על מריבות, משפחה, ובתים דמיוניים פנימיים…

 

החגים, מטבעם, כפי הנראה הפגישו עם קרבה משפחתית, 

כמו גם לעיתים עם היעדרה.

הזמנו לביתנו אנו, והוזמנו לבתים של אחרים. 

בתים בנויים עפר, מלט, עץ ואבן. 

אך האמת

שפגשנו בעיקר – בתים דמיוניים פנימיים.

 

ועכשיו, זו האפשרות לרגע לנשום ממרחק, כאשר החוויה עדיין חיה בתוכנו, ולנסות להבין

מה היה, מה היינו רוצים שיהיה במקבץ החגים הבא, ומה חסר כדי להתקרב למשאלה שלנו, ולו בקצת..

“הוא העליב אותי/צעק עלי/קילל אותי/התעלם ממני/פגע בי”… !!!

 

(והתגובה הקלאסית תהיה: הוא לא העליב, הוא רק אמר ש… 

הוא לא פגע, הוא רק התכוון להגיד ש…

תסתדרו לבד!אני לא רוצה לשמוע יותר כלום.. מספיק ודי! שניכם !)

 

בואו נעצור לרגע. 

מה למעשה ה “מהות”?

מה היינו רוצים שילדים (וגם אנחנו, כילדים שהתבגרו ומתחבאים בגוף של גדולים) יאמצו כמיומנות לחיים?

את היכולת לתקשר 

לתקשר אהבה, 

ולתקשר בזמן מחלוקת. 

לתקשר, זו היכולת להביע במילים, שאפשר להקשיב להן, את הרגשות שלנו. 

לפעמים רגשות קשים, לא נעימים, שאולי אף מנוגדים לתחושות ולצרכים של האדם מולנו.

 

אז איך לעזאזל מייצרים גשר, שבנוי ממילים, צלילים, והוא עדין כחוטי קורי עכביש שקופים, ועליו אמורה לנסוע רכבת של אנרגיה כבדה, בין שני בני אדם, לפעמים במצבי קיצון?

צד אחד, וכנראה גם צד שני, חשוף. פגיע. חש פגוע. 

האם אפשר, להתווכח עם תחושה של מישהו?

 

על פי פרופ’ עומר ונחי אלון (מעשה הסיפור הטיפולי, 1997), שלב חשוב הוא לתת הד, כבוד, מקום, ותוקף, להתנהגות ולפיתרון אותו מצא כל צד.

כפי הנראה, כל צד עשה את הטוב ביותר שידע לעשות, והיה מסוגל לו, במסגרת המצב הקשה עמו התמודד (כלומר, הקונפליקט).

 

דרך אגב 

בכך שנחבור לחוויה של האחד, 

לא אומר שאנחנו מבטלים את החוויה של האחר..

 

חשוב ביותר לא להעליב ולסתור את החוויה של ילד או מבוגר, גם אם היא מופרכת בעיננו עד בלי די. 

זה הבית הפנימי הסיפורי

שלו

לא שלנו..

 

עצם העובדה שהוא משתף אותנו, בחוויה כל כך עדינה וחשופה, כבר סוללת גשר ופותחת דלת בבית הנסתר שלו, עבורנו.

והנה, אנחנו מוזמנים. 

אנחנו מוזמנים לפגוש את קירות ביתו מבפנים, הסדקים שלהם, הטיח שנפל, והאבק. 

רק מתוך כך שניצור קרבה וניכנס אליו הביתה בעדינות, 

נוכל לעזור בניקוי ובסידור מחדש.. 

אולם, קיים חוט עדין שצריך למשוך בו בעדינות רבה, 

על מנת לקרב את הבית הפנימי של האדם מולנו.

החוט הזה עשוי מרשת דקה דקה של טיפות דמעות, אלו שבכו אותן 

ואלו שכמעט

ועל מנת למשוך בו, בחוט, צריך להכיר בהן קודם. בדמעות

ולשמוע, מה הסיפור השקט שהן מספרות בדממה רטובה

נחזור למפגש משפחתי דמיוני, בו שני ילדים (או מבוגרים) מתווכים, 

והצדק האבסולוטי כפי הנראה אינו לצד אף אחד מהם.. 

נעזור לשניים להכניס לתוך צלילי השפה את האירוע:

(“את טרקת את הדלת כי נפגעת מאד. כעסת שלא הבינו אותך”)… 

(“אתה צעקת עליה כי רצית שהיא תקשיב”)…

 

אולם – אם רק נקשיב בהזדהות, נשמע קקפוניה רועשת, והחגים הבאים יהיו דומים. בית נפרד מבית נפרד מבית נפרד… 

לכן, השלב הנוסף, הוא להראות לכל אחד מהצדדים, 

את ההישג בהתנהגות שלו, ואת הכישלון שהיא מביאה,

בעת ובעונה אחת.

הן התוצאה החיובית (ההקלה, הצדק) והן השלילית (הכאב, הנזק, המחיר המשפחתי) גם יחד. 

מתוך ההתבוננות הזו, שהיא לא שיפוטית, אבל גם לא מקלה ראש באף גורם – יכול לנבוע שינוי, מתוך בחירה אמיתית של הצדדים.

 

(“אחרי שטרקת את הדלת, הרגשת הקלה, כי הכעס יצא החוצה. 

כנראה שהיא בזמן הזה, נעלבה, והלכה רחוק רחוק, ואולי לא תרצה לחזור לשחק איתך שוב”)….

(“אחרי שצעקת, הרגשת ביטחון, שאת צודקת. מצד שני, אולי הוא כל כך נפגע, שעכשיו לא יקשיב לך יותר בכלל”)…

 

אז עם סופם של חגים, ומספיק זמן לפני החגים הבאים, 

באומץ, בואו נתבונן בבית הפנימי שלנו. 

עד כמה נעים לנו שם, או שפשוט התרגלנו? 

איזה שינוי היינו רוצים שיתחולל, ומה למעשה עוצר בעדנו? 

האם הבית שלנו, זו הדרך היחידה לבנות בית ולקשט אותו? 

אולי יש, רחמנא ליצלן, עוד דרכים לצבוע את הקירות ולארגן את החדרים?

ננסה למשוך ברגישות בחוט “דמעות קורי העכביש” הקשור לבית הפנימי של הקרובים לנו

נתקרב לרגע לבית שלהם, ונטייל בו. כנראה, גם בו יופי… לפחות כלשהו. 

גם בו אמת. 

וככל שנכיר ביופי ובאמת של הבית הדמיוני ה”אחר”, כך נרגיש פחות זרים, לתושבי הבית, ולעצמנו. 

היכולת להכיר בבתים הפנימיים השונים של בני המשפחה, 

אינה מייצרת ברית עם אחד ובגידה באחר 

היא פשוט, מרחיבה. 

מרחיבה את הנפש, את העושר הפנימי, העומק, וההזדמנויות…

 

בואו נאמין

כי ככל שקיים מרחב הזמן, קיים מרחב לבחירות חדשות.

דמיינו, עולם בו כל הבתים הדמיוניים הפנימיים של כולנו, 

מאוגדים בגבעול קסום של חוטי קבלה.

בתוך כל בית יושבת משפחה ברגע של חסד, וחום.

 

איזה עולם יפה. 

“אחרי החגים” שמח לכולנו, עם מרחב בחירות טובות …

27  ספטמבר 2017

לרגל הימים המיוחדים הללו

התבוננות על רכבת חיינו, וסוגיית “מי אוחז בהגה הקטר”…

האם עוף החול – כאשר הוא חסר נוצות, הוא עוף החול? אולי הוא תרנגול?

ופרח רקפת נטול עלי רקפת, מהו?

ועץ יבש, ללא עלים?

ואנחנו, לולא הכאב שלנו, המחשבות שלנו, הזיכרונות שלנו, 

בלעדיהם – מה נותרנו?

 

כנראה – משהו גולמי של ה”עצמי”, שורשי, שיפריח פרח דומה ושונה כאחד.

אתגר לא פשוט, הוא לנסות להתבונן בעצמנו, ובחוויה הקיומית שלנו, מבחוץ.

לאפשר להן לחלוף לרגע, למחשבות, לרגשות, פשוט לעבור.

 

ננסה “להדביק” מחשבה לציור דמיוני של רכבת, ובכל קרון, להניח מחשבה.

מדי פעם, נאפשר לכל אחת מהן לעבור ולנהוג בקטר.. וחוזר חלילה.

נשמע יחד את צפירת הרכבת, נחוש את רעד המסילה

טוווו טוווו 

ונבין יחדיו, כי אין אפשרות לחזור לאחור, או להקדים את המאוחר, 

רכבת חיינו נוסעת בקצב פעימות הלב והשעון, את הזמן לא ניתן לעצור.. 

וגם אם היא נוסעת במעגלים, לכל מעגל אנחנו מגיעים ולו בקצת, אחרת… 

לעיתים, בקטר, נתבונן בצער, מתיישב לו זיכרון בעל עוצמה, המאיר זמן קדום כואב, פצע מדמם

כשם שהתבוננות בפרח נדיר, עלולה במבט מעמיק לחשוף שורשים קודרים, עם ריקבון ופטרת.

 

האם ניתן לרפא שורשים סבוכים ופצועים?

ומה הגישה אליהם? 

הרי, עץ האדם, לומד להגן על עצמו בחומות, גדרות, חצץ דוקר ומחטי קיפוד

למה לו, לשתיל אדם, לתת למישהו לגרד לו בשורש, ולהקיז לו דם?

אך כמו בטיפול שורש, לעיתים, מבלי לגעת בעצב חשוף – אין אפשרות לרפא.

 

והאם הריפוי הוא מלא?

אין לדעת.

כאשר השורש מקבל חבטה אנושה, יש וכל חייו, 

כאשר יגעו לו בנקודת החבטה – אזי יישבר.

יש ויצמיח עלעלים חדשים, מתוך גזע עקום

“עיוות לא יוכל לתקון” אמרו חכמנו.. (קהלת, א’, טו’). 

אז אולי “לתקון” לא, אבל להרגיש פחות סבל – גם זה משהו..

 

אז לרגל השנה שהגיעה עלינו לטובה, ובנוסף לכל הברכות, המיוחדות לימים האלו,

אוסיף את שלי

אם תפגשו אדם, או גור אדם ילד, עם שורש דהוי וכואב 

לפני שאתם מציעים לו יד לדלג ביחד באחו, לפני שאתם מוסיפים לו דשן להייטיב את אדמתו

תחברו לרגע לטחב עולמו. 

רק משם ישזור הוא עלעליו מעלה, וימצא, אולי, יחד עמכם - 

קרן אור להאיר בה ניצן…

הביטו ב”עוף תרנגול החול הערום”, ועזרו לו להאמין מחדש 

בססגוניות נוצותיו, בנאהבותו, בהיותו אהוב וחשוב ויחיד ומיוחד

כך שימצא בתוכו כוחות להצמיח נוצותיו ולקום לתחייה מחודשת.

בטבע, הפריחה, תחילתה שורש 

כך גם טבע האדם

20  אוגוסט 2017

 

מנפלאות החופש והקירבה: 

מקרוב, רואים כמה שברים יש בלב. 

לפעמים, דרך הסדק, צומחת הזדמנות לקרן אור…

 

הורים הם בני אדם

בני אדם הם לא מושלמים

מהו מושלם? המענה הוא פרשנות מאד אישית

האם כדאי להיות מושלם? אולי עדיף רק לשאוף להשתפר?

ברווח בין השאיפה להורות מושלמת, לבין המפץ הגדול של המציאות, נוצר תסכול.

והתסכול הזה – הוא מנוע ומנוף לקירבה ביחסים, להזדמנות להתבוננות בעצמנו, לבקשת סליחה, ולמפגש כנה, עם האנושיות שהיא מנת חלקנו, ויש בה צדדים רבים.

ככל שנחמול על “חוסר המושלמות” והסדקים בנו, כך נאמץ חמלה לזולתנו, שגם הוא – רק אנושי..

 

בימים לוהטים של אוגוסט, בין בריכה, מיי ים, מסכים, חופש לילדים ובמקביל דרישות עבודה להורים, פגשתי אמא עטופת רגשות אשם.

מרוב עטיפה, לא היה מקום לנשום…

היא הרגישה שבלהט מריבה, תשישות, פגעה בבתה, בביקורת, בענישה, בנוקשות.

המאמץ ההורי לעבוד-להתנהל-לטפל-לתפעל, התנפץ באופן לא מווסת, והילדה הביטה, השפילה מבט, דמעה.

נפגעה, באמת באמת נפגעה.

ילדה – כואבת

אמא – כואבת

איך להתנהל בתוך כאב?

אמר איש נבון “הכאב הוא חלק ממנת חלקנו בחיים, אך הסבל – מיותר”…

 

החופש מזמן קרבה, וקרבה מזמנת גם רכות, גם ערסול, גם קונפליקטים, וגם אכזבה.

האם הרגש “תסכול” הוא רגש לוהט כגוש זפת שחור ביום חמסין לברוח ממנו?

ואם כן, בצומת הזו, המתסכלת, לאן נברח?

 

אהההה! יש כמה נתיבי בריחה ידועים:

אפשר לברוח למדינת ה”אין ציפיות”.

אם אין ציפיות – אין אכזבות.

מדינת ה”אין ציפיות” זו מדינה צחיחה, בודדה, עם אבק דרכים, ההליכה בה חמה, לפעמים יש מעיין מיים חיים, צל, והרבה הפתעה, כי “אין ציפיות”..

הסיכון במדינה הזו, שמתישהו, גם נגמרת בה התקווה…

 

יש את מדינת ה”אשמה והפיצויים”..

האשמה עצומה וכגודל האכזבה מעצמנו, כך גדול “הפרס” והפיצוי על הנזק שנגרם.

זו מדינה שיש בה מדפים ארוכים של מתנות מפלסטיק, צלופן, ממתקים, מכשירים סלולאריים, יש גם הרבה חיוך וכיף..

הסיכון במדינה הזו, שהיא חלולה. ועם הזמן, מחיר הפרס עולה ונוסק מעלה מעלה, ומנגד, תחושת הסיפוק קטנה ומצטמצמת, לרגעים ספורים, לעיתים ספורים מדי..

 

אז הנה ההצעה שלי, לימי סוף אוגוסט:

תפנו למדינת החמלה. והסליחה. והכנות. וקשר העין.

תאמינו לי – זה עובד.

הסוד של המדינה הזו, כשהורים משתפים את הילדים שלהם בטעויות שעשו, בתחושת הבלבול, ברצון להייטיב שלפעמים מתעייף, בלאות, ומתנצלים, ממש אומרים מילת קסם “סליחה”, ללא שיריון ציניות, ללא חרב הכעס, ללא מגן התוקפנות, סליחה על צעקה/מריבה/דרישה/עלבון – מתחולל נס קטן.

פתאום, זוג עיני ילד גדולות נפער, וכמעט אפשר להרגיש את ניצוץ ה”גשר לקשר” שנבנה מחדש.

הסכנה – להיות לא מושלמים. לא יודעי כל. לכאורה, לאבד את זכות הוטו.

הרווח – מודל אנושי, שגם עושה טעויות, ויודע להתנצל, לקבל על עצמו אחריות על הכאב שגרם, ולחמול.

קודם כל על עצמו.

 

ומחר קרן שמש חדשה תגיח, ויום חדש של הזדמנויות ייוולד.

כי כשמתקרבים – רואים את האור, וגם את הפגמים, ובכולנו – יש מהכל.

זה הסיכון באינטימיות, וזה גם הרווח – להיות אהוב, למרות, ועל אף, ופשוט. פשוט כך.

 

הגישו את פרח הסליחה, ותזכו לשאוף את ניחוח הקירבה.

היא אף פעם לא מובנת מאליה…

26  מרץ 2017

כך הוא מילמל לפני שנרדם עטוף בפיג’מת סופרמן, עיניו הטובות נעצמו, והדובי לצידו נדם.

 כמה חד פעמית היא הילדות. 

שער של מנהרה, יבשת אבודה, שכולנו נזכרים בו, במצב ערות או בדמדומי תרדמה.. בערגה או בכאב. 

כך או כך, זהו שער פנימי של הנפש, עם דלת מיוחדת וסודית, חד פעמית. 

וכל אחד, יש לו השער הפנימי, הדלת שלו, ורק שלו. 

ואף אחד לא יכול לצבוע עבורך את שער הילדות שלך, לסגור אותו, לנעול או לפתוח, הנגישות אליו היא עם מפתח מיוחד ואישי, לפעמים קצת חלוד, או אבוד, והדרך אינה תמיד סלולה ..

כמעט כמו המפתח של עליסה בארץ הפלאות, במסעה לעצמה… 

החופש לקראתנו, מריחים את בוא האביב. 

“כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ”.. (שיר השירים ב’, יא’) 

וההצעה הקטנה שלי, בזמן חילופי העונות המיוחד שלפנינו, היא: לפנק, לפנק, לפנק… 

לפתוח את היומן, לרשום לכל ילד זמן פעילות פרטית, של שעתיים. כן – בחופש זה אפשרי. שעתיים שאתם מדגדגים את בלוטות הצחוק, החיוך, השלווה. 

זמן פרטי בו אתם פוגשים את הילד שלכם, מבלי שהוא נאבק על מקומו, ואת הילד הפנימי – אתם, שמבצבץ מן השער שלכם, ומבלי שאתם נאבקים על עמידה בכל המשימות של “הגדולים”.

זמן הנאה משותף, בלי מסכים, עם שמש, רוח, יצירה, מוסיקה נעימה, זמן בו אתם מרפדים את זיכרונות הילדות שלו, וצובעים את חלודת השער הפנימי.. שלו, ושלכם. 

זמן בו תדלג לה ציפור הנפש של שניכם, ולו לרגע, בקלילות. 

“כשמישהו אוהב אותנו, מקפצת לה ציפור הנפש בדילוגים קטנים ועליזים, קדימה ואחורה, הלוך ושוב”.. (מיכל סנונית, ציפור הנפש). 

זמן ניקיון פנימי הגיע!

להתראות, עדי 

8  מרץ 2017

אני יודעת. 

עמוס. 

עבודה, מחוייבויות, משפחה, חברים, ילדים, גן, קבוצת וואצאפ הורים, וועד כיתה,

תחפושת אחרת בכל יום… 

ובתוך כל המירוץ, אם מחר היו “נופלים השמיים”, והיה צורך לעזוב את הבית תוך 5 דקות,

ולקחת רק דבר אחד, משמעותי. מה הייתם לוקחים?

 

סביר להניח, שום דבר מחפצי הנוי שרכשתם לאחרונה, שום ספה, ריהוט, בגד, או מכשיר אלקטרוני. 

הייתם כנראה אוחזים ביקרים לכם, נמלטים במהירות, ובתוככם האוסף היקר ביותר – הדמיון, והזיכרונות. 

אולם, עד כמה הזיכרון נגיש עבורנו?

 

בואו נעשה ניסוי: נדמיין לרגע כיצד נראה מטבע של 5 שקלים.

מטבע נגיש בעליל, רובנו אוחזים בו לא מעט כפעילות שיגרה.

 הא! לא זוכרים, נכון? 

 

רוצים להבין את התהליך הקוגניטיבי?

המוח, אינו ער לפרטים הללו, ואינו מקדיש להם כלל תשומת לב וקשב.

כלומר, אנחנו זוכרים רק את המידע שאנחנו קשובים אליו.

בפועל – עולם שלם של מידע חומק מאיתנו.. ולא נקלט בכלל.. ניסויים בתחום הזיכרון מוכיחים כי “המוח אינו זוכר פרטים שאין לו, לכאורה, צורך בהם”… (לופטוס, 1980). 

 

רגעים קטנים של חסד ביחסים בין אנשים, בין הורים לילדים, עפים כמו נוצה על גבי רוח, ואינם מקבלים את תשומת הלב הדרושה על מנת לחדור את מסך הזיכרון, ולהפוך לחלק מאלבום התמונות העמוק שלנו, המקועקע בציפור הנפש, כך שנוכל ברגע האמת, לפתוח מגירה של אהבה, ולמצוא תמונה.

מגירה של נדיבות, של רוגע, של שמחה פשוטה..

 

לקראת חג פורים, אני מציעה ללכת בעקבות הלב, להצטרף לשמחה של הילדים, ולצלם אותם.

לא התחפושת היא החשובה, אלא ההתרגשות שלהם.

אחרי כן, לפתח את התמונות, ולתלות במקום נגיש.

על המקרר, ליד שולחן האוכל, על הדלת, כמו גלריה של רגעים חיים.

ובכלל, לצלם גם באופן מטאפורי רגעים קטנים ונעימים, פשוטים, לא פומפוזיים, של רעות אחים, של ניסיון לעזור אחד לשני, של וויתור.. ולציין אותם בקול רם.

באותו הרגע, אתם “המצלמה החיה” עבור הילדים שלכם..

כך הם יוכלו להסתכל דרך עיניכם ברגע בו היו נפלאים בפשטותם, להכניס עמוק לתוך מגירות הזיכרון, והדמיון, ולהתכרבל בו, כשצריך חיבוק פנימי.

 להתראות, עדי 

30 ינואר 2017

האם הפיות אשר מגנות ושומרות על היפהפה הנרדמת, באמת לטובתה?? 

 הרהורים על הפרעת חרדה והנסיכה אורורה…

פעם, לפני שנים רבות, הייתה ילדה. או ילד.

 

הוריו שמרו עליו מכל וכל, אהבו ועטפו

אם בכה – מיד הרגיעו. 

אם צעק – מיד הרגיעו. 

אם כאב – מיד הרגיעו. 

אם דאג – מיד הרגיעו. 

אם התעצב – מיד הרגיעו. 

 אם פחד – מיד הרגיעו…

 

כך גדל לו הילד, והאמין באמת ובתמים, כי ההורים שלו הם מלך ומלכה, אשר שולטים בכל רזי היקום ויכולים להנדסו כך שלא יכאב לו מאום. 

יום אחד, ללא הכנה מוקדמת, הוא בטעות, דרך על קוץ. 

 באופן אישי, הוא לא חש בעל ידע, כלים, או הכשרה – איך להתמודד עם כל מיני רגשות שהתעוררו בו, בעיקר כי מייד הרגיעו אותו. 

 ברם – במקום להירגע, הוא בעיקר נבהל.

 

הוא נבהל מהתחושה של כאב מתקרב, כי אין לו חרב לנצח אותו. 

הוא נבהל מהתחושה של פחד מתקרב, כי אין לו כידון לגבור עליו. 

 הוא נבהל מתחושת הכעס, כי לא ידע איך לעצור אותו.

למעשה, ככל שהוא יותר נבהל, כך יותר דאגו להרגיע אותו, וכך הוא יותר נבהל, וכך יותר דאגו להרגיע אותו, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.. בסחרחרה מעייפת ומטלטלת וחסרת מעצורים, עד עצם היום הזה….

“הפרעת חרדה פוגעת לא רק בילד, אלא גם בהוריו ובסביבתו, ומפריעה לאיכות החיים. הגבול האישי של ההורה נסדק, והוא הופך להיות שלוחה של פחדי הילד…מאידך, המחקר מוכיח, כי עצם החשיפה לחרדה, בעיקר אם מתבצעת באופן מבוקר, איננה פוגעת בילד, אלא מחזקת אותו.. וכי כל התקף חרדה, תחילתו מבשרת את סופו”… (פרופ’ חיים עומר).

בפעם הבאה שתחשוק נפשכם להיות “פיה” ולחסוך לילד שלכם את כל מכאובי העולם הזה, תיזכרו כי מוטב שיהיה לו שרביט קסמים משוכלל, שהוא עצמו ידע להפעיל אותו, תוך כדי שירת “והעיקר, והעיקר – לא לפחד כלל”… וכי מוטב לה, לאורורה, לא להמתין 100 שנה עד שיבואו להצילה, אלא ללמוד להציל את עצמה…

 

המשימה אינה להציב יעד שאינו אפשרי, אלא לאתר מטרה שהיא יותר מאתגרת, מאשר מתסכלת. להקשיב ברגישות ואמפתיה, ובמקביל להציג עמדה בהירה. 

 ולפעמים, חשוב לזכור, כי ללא מפגש עם החושך, אין אור…

להתראות, עדי

24 דצמבר 2016

פעם, מזמן, בעבר - העובר היה חלק מתוך שלם גדול. 

לאחר מכן הוא נולד, והפך לוולד.

בהמשך לתינוק, היונק את בבואת עצמו מתוך השתקפות עיני הוריו, הגננת, המורה, החברים. 

הוא החל ללכת - ומחאנו כפיים, הוא ישב בסיר לראשונה - ומחאנו כפיים, 

הוא דיבר - ומחאנו כפיים, הוא התלבש בכוחות עצמו - ומחאנו כפיים... 

 כל כך הרבה אלמנטים של התפתחות עצמאית שמתבטאת בפעולות - אשר זיכו אותו בתשואות כף.

 

במשפחות רבות שאני פוגשת, לרגעים, או לתקופות, אותו הילד - בעיקר מפריע. 

מפריע בבית הספר, מפריע לחברים, מפריע בבית, מפריע לאחים, מפריע להורים.. 

 מפריע בעיקר לעצמו, לחיות בנועם. בשלווה.

 

שאלתי את ההורים: ומה הוא עושה חיובי ותורם, שאפשר למחוא לו בעבורו כף? 

 שתקו.

 

כל כך הרבה תשומת לב, עבור פעולות הגוררות יחס שלילי. 

 האם כדאי לו לשנות את התנהגותו?

 

תיאוריות העוסקות בלמידה והתנהגות, גורסות כי כל התנהגות היא נלמדת, ומקבלת חיזוק מן הסביבה, אשר משמרת אותה ותורמת להתייצבותה. 

החיזוק - הוא בעיני "המתנהג".

כלומר, על מנת לשנות התנהגות, עלינו לחשוב מבעד עיניו של הילד, מהו החיזוק המשמעותי עבורו.

 לרוב, באופן תמוה על ידינו ההורים, החיזוק המשמעותי ביותר לילדים - הוא תשומת לבם האישית של הורים, מעין "זמן התפעלות פרטי".

 

זה לא קל, לחתוך את חבל הטבור, ולאפשר לילד שלך לנשום לבד ולקחת אחריות על הנשימה... 

 אולם, למרות שחבל הטבור הגשמי נחתך, נותר חבל טבור מטאפורי, מטא פיסי, רוחני, שמלווה אותנו כל חיינו ואף מעבר למסך המוות. 

שהרי, בפני מי נרצה להתגאות ברגע חסד, ולבכות על רגעי שבר? 

את מי נדמיין שם, בעיני רוחנו, בין אם הוא קיים בעולם הזה או עבר לבא אחריו, ברגעים משמעותיים?

החבל לא באמת נפרם, הוא פשוט עבר הסבה לתדר לא נראה בחוש הראייה והמישוש. אבל הוא שם.. 

בדרכו שלו.. 

על ציר דו כיווני, וגם אנחנו ההורים קשורים בו.. 

 תאפשרו לילדים שלכם, ולעצמכם, להרגיש את חבל הטבור שנזרע בכוח הבריאה...

 

כמו בשיר הילדות: 

"פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,

עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:

אַבָּא

וְאִמָּא, 

וְאָח 

וְאָחוֹת

וְחָתָן וְכַלָּה 

 בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה.

 

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,

עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:

סַבָּא 

וְסַבְתָּא, 

וְדוֹד 

וְדוֹדָה

וּנְכָדִים וְנִינִים

 בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים"....

 

לקראת חג החנוכה, בואו נמצא, ממה להתפעל מהם. 

 ככל שתרבו בחיזוקים חיוביים על התנהגויות חיוביות, באורח פלא, הזרקור על במת היחסים עם ילדיכם, יוסט למקומות נעימים, ויפחתו ההתנהגויות הלא רצויות.

מאחלת ימי חג שמחים של יחסים, של התייחסות, של תקשורת וקשרים, של חבל טבור העוטף במזון רגשי משפחות, הורים וילדים.

להתראות, עדי

6 נובמבר 2016

ילד יוצא מדי בוקר לבית הספר, וילקוט חייו על גבו
ובתוך הילקוט: ספרי לימוד, כריך, בקבוק מיים, קלמר
ילד יוצא מדי בוקר לבית הספר, ובילקוט הדמיוני שלו, בתוך הלב,
צרור החלומות מהלילה הקודם, רסיסי זיכרונות מהבוקר -
האם היו צעקות? קשיים להתארגן? כעס ולחץ לצאת בזמן?
נפרדתם בפנים זועפות או בחיוך? חיבוק קרוב, או מגע רחוק?
התרגזתם אחד על השני, או אכלתם ביחד ארוחת בוקר?
ובילקוט הדמיוני שלו, בתוך הלב, כל הקולות שספג, המילים ששמע, המראות שראה, החיבוק שהיה, או שלאו... ואלו הכוחות שלו.
זה המנוף, האוויר, הרוח שתעזור לו היום להתרומם או לנסוק, להשתבלל בתוך עצמו או להעיז ולנסות... זה המזון המטאפורי שלו לכל היום, והוא לא פחות חשוב מהכריך האמיתי..
 
הקצוות של היום הם המורכבים ביותר לניהול, הלילה והבוקר - והם בעלי משמעות גדולה לכל היממה. 
ילד יוצא מדי בוקר לבית הספר, וילקוט חייו על גבו...

כל הזכויות שמורות

טלפון 052-8882726